על מרמיטות ומגיפת דבר בסיביר לפני 5500 שנה

 

מחקר חדש מצא שחיידקי הדבר, שגרמו למגיפות השחורות, מלווים את ההיסטוריה האנושית כ-5500 שנה, כמעט אלפיים שנים מוקדם יותר ממה שהיה ידוע ב-2018.

למחלת הדבר בבני אדם, הנגרמת על-ידי חיידקי Yersinia pestis, שלושה שלבים: לאחר חדירת החיידקים אל מתחת לעור כתוצאה מעקיצת פרעוש, הם נבלעים על-ידי מקרופגים (תאים בולעניים של מערכת החיסון) ומתרבים בתוכם. לאחר מכן מגיעים החיידקים דרך מערכת הלימפה לקשרי הלימפה (Bubones) – ואלה מתנפחים, תוך גרימת כאבים עזים. אז מאובחנת המחלה כ"דבר המפשעות" או "דבר הבלוטות" (Bubonic plague); כאבי ראש, עלייה בטמפרטורת הגוף וחולשה כללית מקדימים במקצת את התנפחות קשרי הלימפה. בשלב הבא, לאחר מַעבר של החיידקים לדם, נקראת המחלה "דֶבֶר הדם" (Septicemic plague). משם יכולים החיידקים להגיע לאיברים שונים בגוף, לעיניים, למערכת העצבים המרכזית ולריאות, ולגרום בכל מקום לדלקת אופיינית אחרת. בעור מתפתחים כתמים שחורים אופייניים, שהעניקו למחלה את השמות "המוות השחור" ו"המגפה השחורה".

חיידקי Yersinia pestis ב-foregut (החלק העליון של מערכת העיכול) של פרעוש - במיקרוסקופ אלקטרונים סורק
המקור - Rocky Mountain Laboratories, NIAID, NIH 

כשהמחלה מגיעה לריאות (דבר הריאות – pneumonic plague) מתפתחת דלקת חמורה, החולה משתעל ויורק דם. לרוב יש גם בחילות, הקאות ושלשולים דמיים. ללא טיפול מיידי (עד 24 שעות מתחילת הסימנים) בתכשירים אנטיביוטיים מתאימים המחלה קטלנית ב-100% מהמקרים. כאן כבר משתנה אופן ההעברה של החיידקים, והם יכולים להגיע ממערכת הנשימה של חולה, באמצעות דיבור, שיעול, או עיטוש, למערכת הנשימה של אנשים נוספים.

שלוש מגפות שחורות מוכרות בהיסטוריה האנושית, הראשונה במאה השישית (לפני כ-1500 שנה), השנייה במאות ה-13 עד ה-17, והשלישית במאות ה-19 וה-20. במגיפות אלה נקטלו כ-200 מיליון בני אדם, וחלק מן המקרים בהיסטוריה אף נגרמו או הוחמרו כתוצאה משימוש מכוון בחולים ובמחוללי המחלה כנשק ביולוגי (למשל, בהטלת גופות נגועות אל ערים נצורות).

אך המגיפות השחורות אינן מייצגות את המחלה המקורית, המכונה כיום "דֶבר היער" (Sylvatic plague). המחלה קיימת ביונקים קטנים, לרוב מכרסמים קטנים החיים בשטחי בר, גם בסביבת האדם באזורים שונים ברחבי העולם. חלק מיונקים אלה חולים במחלה קלה יחסית, שלרוב אינה קטלנית, או שהם רק נשאים ואינם מגלים סימני מחלה. אך במינים אחרים, כשהמחלה מתפרצת, אחוזי התמותה יכולים להיות גבוהים מאוד. יונקים קטנים אלה מהווים את המאגר הטבעי של החיידק; מגע ישיר עם מאכסן נגוע – כמו נשיכה, שריטה, או אכילת בשרו של בעל חיים נגוע – מאפשרים את העברת החיידקים בין בעלי החיים השונים.

חולדות ובני אדם מהווים מאכסנים משניים של המחלה – הדבקה בחיידק הדבר גורמת בהם מחלה קשה ואף קטלנית. לרוב המחלה מועברת למאכסנים המשניים באמצעות פרעושים ממינים שונים (למשל פרעוש החולדה, Nosopsyllus fasciatus, באירופה, ופרעוש הדֶבר, Xenopsylla cheopis, באסיה ובצפון אמריקה) כאשר פרעוש עוקץ חיה נגועה, החיידקים מגיעים למעי שלו ומתרבים שם, כך שהם חוסמים את דרכי העיכול של הפרעוש. כתוצאה מכך הפרעוש נמצא במצב של רעב תמידי ומרבה לעקוץ. במהלך עקיצה של מאכסן חדש, מועברים אלפי חיידקים דרך הפצע ומגיעים למחזור הדם של הנעקץ. תכונה זו חשובה על מנת שלדבר יהיה פוטנציאל מגפתי בבני אדם: מרבית מקרי ההדבקה של הדבר מבעלי-חיים לאדם הם באמצעות פרעושים, בעוד שרק מיעוט קטן מהם הם באמצעות מגע ישיר עם בעלי החיים הנגועים או אכילת בשרם. כאן התעוררו שתי שאלות: מאיזו תקופה בהיסטוריה הדבר הדביק בני אדם, וממתי נהיה לו פוטנציאל מגפתי?

בעבר כבר אותרו שרידי גופות של אנשים, שהיו חולים או נשאים של חיידקי הדבר, שמתו לפני כ- 5000-3500 שנה. אך חיידקי הדבר שאותרו בהם, ונקבע להם הרצף הגנומי, היו שונים מהחיידקים המוכרים לנו היום: חסר בהם מקטע DNA המכיל את הגנים המאפשרים לחיידקים להתרבות בתוך הפרעושים. ולכן חיידקים אלה, אף שיתכן שגרמו למחלת הדבר, לא היה להם פוטנציאל התפשטות מגפתי כמו לחיידקי הדבר המוכרים לנו מהמגיפות השחורות. חיידקי דבר היכולים להתרבות בתוך פרעושים אותרו ב-2018 בחבל Samara שבדרום רוסיה, בשרידים של תשע גופות שמתו לפני כ-3800 שנה (תקופת הברונזה המאוחרת). 

במחקר חדש שפורסם בכתב העת Nature מוצגות ראיות להתפרצויות דבר קטלניות מוקדמות בהרבה משחשבו בעבר. החוקרים שחזרו והרכיבו גנומים של זני Yersinia pestis עתיקים שחולצו משרידיהם של ציידים-לקטים שחיו באזור ימת בייקל שבסיביר (דרום-מזרח רוסיה), בשלהי התקופה הנאוליתית ובתקופת הברונזה המוקדמת. הממצאים מצביעים על שתי קבוצות של התפרצויות מקומיות שהתרחשו לפני כ-5,000 עד 5,500 שנים, כאשר שיעור ההדבקה שנמצא באתרי הקבורה היה כ-39%. באמצעות שחזור אילנות יוחסין וקשרי שארות, הראו החוקרים כי המחלה פגעה בקבוצות משפחתיות קטנות והתפשטה במהירות בתוך דור בודד – דפוס המעיד בבירור על העברה ישירה מאדם לאדם.

המחקר מציע תובנות לגבי שיעורי התמותה של אותם זנים מוקדמים. בניגוד להנחות קודמות לפיהן זנים נטולי גורמי אלימות מסוימים (כמו אלו המאפשרים הישרדות בפרעוש) היו קלים או חסרי פוטנציאל קטלני נרחב, הממצאים מימת בייקל מראים כי ההדבקות הובילו לתמותה רבה, במיוחד בקרב ילדים בני 8 עד 11 שנים. הזנים הללו הכילו גן קטלני אחר - המקודד לחלבון המכונה ypm (הקיים כיום בחיידק הקרוב Y. pseudotuberculosis אך נעדר מזני הדבר המודרניים), חלבון זה מעורר תגובה מאד חזקה של מערכת החיסון ("סערת ציטוקינים") הגורמת לעלייה בטמפרטורה, קריסה כללית, ולהלם קטלני, שהוביל לתמותת חלק מהחולים, בעיקר ילדים. 

החוקרים מעריכים כי מקור המחלה אז ואופן חדירתה לקהילות הציידים-לקטים הללו קשורים למרמיטה הסיבירית (Tarbagan marmot) – מכרסם גדול הנפוץ גם כיום בערבות סיביר. המרמיטות היוו מאז ומתמיד את המאגר הטבעי הקדום של חיידקי הדבר ("דבר היער"). עבור קהילות אנושיות אלה, היוו המרמיטות מקור יקר ערך לבשר שומני ולפרווה חמה. מכיוון שלזני החיידק באותה תקופה עדיין חסרה היכולת לעבור ביעילות באמצעות עקיצות פרעושים, ההדבקה הראשונית התרחשה ככל הנראה באופן ישיר: במהלך הציד, פשיטת העור והשחיטה של מרמיטות נגועות, חדר החיידק לדם של הציידים דרך חתכים קטנים בעור או בשאיפת רסס טיפתי. משם, הדרך להתפרצות מהירה בקרב בני המשפחה באמצעות העברה ישירה מאדם לאדם הייתה קצרה. גם מגפת הדבר המאוחרת שפרצה במנצ'וריה ב-1910-11, כללה הדבקות ישירות ממרמיטות, אם כי כאן התאפשרו שני מסלולי הדבקה - אחד ישירות מהמרמיטה - לציידים שאכלו את בשר המרמיטות החולות, ומסלול נוסף של העברת המחלה על-ידי פרעושים של המרמיטות. 

 

מרמיטה סיבירית
צילום: rafael, wikimedia commons

החשיבות של ממצא זה חורגת מעבר לתארוך מחדש של המחלה. עד כה, התאוריה המקובלת גרסה כי המגיפות השחורות דרשו תנאים של צפיפות אוכלוסין גבוהה, יישובי קבע ושינויים באורח החיים שהביא עמו המעבר לחקלאות (המהפכה הנאוליתית). העובדה שהתפרצויות דבר קטלניות כאלה התרחשו בקרב קהילות קטנות וניידות של ציידים-לקטים בסיביר, הרחק ממרכזי האוכלוסייה הצפופים של אירופה הנאוליתית, סותרת מוסכמה זו. ה"תנאים הנאוליתיים" לא היו הכרחיים להתפרצות מגיפות דבר קטלניות בהיסטוריה האנושית.

לקריאה נוספת

המאמר מ-Nature - יוני 2026

המגפות השחורות ששינו את ההיסטוריה – בבלוג זה - 2013